היחסים בין מערכת החינוך הפורמאלית לבעלי לקויות והפרעות קשב מורכבים מאוד. נכון שבשנים האחרונות חל שינוי ועלתה המודעות, ועם זאת, הדרך שהמערכת תצטרך לעבור עוד ארוכה מאוד

מערכת החינוך נועדה לייצר כמה שיותר ידע בכמה שפחות זמן אצל כמה שיותר תלמידים ולהפוך אותם לאזרחים טובים ומתפקדים שאינם מאיימים על המערכת החברתית הקיימת. מעין פס ייצור לאזרחות יעילה ולא ביקורתית שאינה מאתגרת את המציאות. מטרתה לגדל אנשים שמשמשים את המערכת ושומרים על יציבותה.
השינוי הנדרש במערכת מיוצג, למעשה, על-ידי אנשים בעלי הפרעות קשב ולקויות למידה. מערכת שפוחדת משינוי ושאינה ערוכה ואינה מוכנה לחוות את השינוי תופסת אותם כאיום. אך גם אם הם היו מוכנים להשתנות עבורה, הם לא היו יכולים כלל, והמסר החשוב הוא שעל המערכת עצמה להשתנות ולהתחיל להקשיב. מי שסובל מהפרעת קשב הוא המערכת עצמה.
לא רק בעלי הפרעות ולקויות השיטה הנוכחית לא טובה, אלא לכולם. מה שכן, רוב האנשים מסתגלים, נחבאים ומוצאים תחליפים חומריים, אך בעלי הפרעות ולקויות נפלטים, נסגרים ונעלמים בתוך המערכת.
מה שאנחנו צריכים כיום זה אנשים יצירתיים, מנהיגים, שמזהים את הכוחות שלהם, ובפועל אנחנו מקבלים תבנית של אנשים שרק רוצים להיות עשירים ולהשוויץ בסמלי סטאטוס מיותרים, שרוצים אשליה של שגרה, יציבות וסדר.
המערכת היא חזקה, היא מייצגת את הרוב ויש לה גם היסטוריה לא קצרה, לכן אנחנו רגילים לחשוב עליה כטבעית והגיונית, ולכן הם בעלי הפרעות ולקויות משתעממים משינון עובדות ותאריכים כנראה שמשהו לא בסדר איתם. זאת למרות שברור לכל שילדים דווקא רוצים לגעת, לזוז, ליצור ובכל זאת, שמים אותם בכיתה, אומרים להם לשבת לכתוב וכך לאחר שנים של דיכוי שיטתי אין מענה לצרכים הבסיסיים של בעלי לקויות והפרעות ושל כל השאר.