כשהיינו ילדים לכולנו היו חלומות ושאיפות עד שיום אחד, לחלקנו לפחות, הם התאדו, וגם במקרה הטוב שבו לא ויתרנו על החלומות שלנו, אנחנו יודעים שיש כל כך הרבה חסמים בדרך והכול נראה לנו קשה.
ניסיון החיים של לקויי למידה מוסיף עוד קשיים על המציאות הזאת מכמה סיבות. ראשית, לקויי למידה, לאורך גיל הילדות, תמיד נתפשים ככאלה שמפריעים, שלא מבינים, שלא משתפים פעולה, שלא מקשיבים... הנוכחות שלהם, מייצרת לתחושתם, הפרעה תמידית, לכן רבים מהם מנסים להקטין את עצמם כמה שפחות. רוב המאמץ מושקע בהימנעות ובחשש מתגובות הסביבה, והזיכרונות רוויים בטראומות ועונשים חברתיים. במקום כזה אין סיבה אמיתית להרגיש או לחשוב שכדאי לי להאמין בעצמי וכדאי לי לנסות להגשים את הרצונות שלי.
בגיל ההתבגרות לקויי למידה נכנסים לדיכאון, לא רק בגלל גיל ההתבגרות המדכא את רובנו, אלא גם כי הם מרגישים לא מחוברים. אחרי שנים של נתק מה"לב", מהרצונות והמאוויים שהם דיכאו, ושנים של ניסיון לעמוד בציפיות החברתיות ולוודא שאף אחד לא מזלזל או מתאכזב, יש כל כך הרבה זיכרונות וגעגוע ל"לב" שזה כל כך הרבה שעדיף כבר לא להרגיש. הדבר שאמור היה להניע אותנו לאורך השנים, הלב שלנו, הבפנים, כבר כבוי.
עניין נוסף הוא העובדה שלאורך השנים לא נצברת אמונה – על סמך איזה ניסיון אני אמור להאמין שאם אני רוצה משהו ומנסה להשיגו אני מצליח? הרי כל כך הרבה שנים נמנעתי מללכת לאן שליבי הכתיב בגלל תגובות של הסביבה שלי, בגלל שלא קיבלו, בגלל שההתנהגות שלי תמיד נתפשה כמפריעה ובעייתית.
לסיום, ישנן גם חוויות טכניות פשוטות שצרבו זיכרון מר – אני שוכח, אני מאבד, אני מתבלבל, אני כותב עם שגיאות כתיב ואז לא מבינים אותי, אני מנסה להגיד משהו ויוצא משהו אחר... כל החוויות הללו מייצרות חסמים אצל לקויי למידה והעדפה להימנע ולהיזהר במקום פשוט להתמסר.
בשלבים מאוחרים בחיים הדברים הללו נראים בלתי ניתנים לפתרון, ונכון שהדרך אינה קלה או קצרה, אך גם לא מדובר בתהליך ארוך מדי, ובטח שהדברים אפשריים עם אבחון וטיפול ואימון המותאמים לכל אדם ואדם.